6ויאמר יהונתן אל־הנער ׀ נשא כליו לכה ונעברה אל־מצב הערלים האלה אולי יעשה יהוה לנו כי אין ליהוה מעצור להושיע ברב או במעט׃ 7ויאמר לו נשא כליו עשה כל־אשר בלבבך נטה לך הנני עמך כלבבך׃ ס 8ויאמר יהונתן הנה אנחנו עברים אל־האנשים ונגלינו אליהם׃ 9אם־כה יאמרו אלינו דמו עד־הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו ולא נעלה אליהם׃ 10ואם־כה יאמרו עלו עלינו ועלינו כי־נתנם יהוה בידנו וזה־לנו האות׃ 11ויגלו שניהם אל־מצב פלשתים ויאמרו פלשתים הנה עברים יצאים מן־החרים אשר התחבאו־שם׃ 12ויענו אנשי המצבה את־יונתן ׀ ואת־נשא כליו ויאמרו עלו אלינו ונודיעה אתכם דבר פ ויאמר יונתן אל־נשא כליו עלה אחרי כי־נתנם יהוה ביד ישראל׃ 13ויעל יונתן על־ידיו ועל־רגליו ונשא כליו אחריו ויפלו לפני יונתן ונשא כליו ממותת אחריו׃ 14ותהי המכה הראשנה אשר הכה יונתן ונשא כליו כעשרים איש כבחצי מענה צמד שדה׃

15ותהי חרדה במחנה בשדה ובכל־העם המצב והמשחית חרדו גם־המה ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלהים׃

16ויראו הצפים לשאול בגבעת בנימן והנה ההמון נמוג וילך והלם׃ פ 17ויאמר שאול לעם אשר אתו פקדו־נא וראו מי הלך מעמנו ויפקדו והנה אין יונתן ונשא כליו׃ 18ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים כי־היה ארון האלהים ביום ההוא ובני ישראל׃ 19ויהי עד דבר שאול אל־הכהן וההמון אשר במחנה פלשתים וילך הלוך ורב פ ויאמר שאול אל־הכהן אסף ידך׃ 20ויזעק שאול וכל־העם אשר אתו ויבאו עד־המלחמה והנה היתה חרב איש ברעהו מהומה גדולה מאד׃ 21והעברים היו לפלשתים כאתמול שלשום אשר עלו עמם במחנה סביב וגם־המה להיות עם־ישראל אשר עם־שאול ויונתן׃ 22וכל איש ישראל המתחבאים בהר־אפרים שמעו כי־נסו פלשתים וידבקו גם־המה אחריהם במלחמה׃ 23ויושע יהוה ביום ההוא את־ישראל והמלחמה עברה את־בית און׃

24ואיש־ישראל נגש ביום ההוא ויאל שאול את־העם לאמר ארור האיש אשר־יאכל לחם עד־הערב ונקמתי מאיבי ולא טעם כל־העם לחם׃ ס 25וכל־הארץ באו ביער ויהי דבש על־פני השדה׃ 26ויבא העם אל־היער והנה הלך דבש ואין־משיג ידו אל־פיו כי־ירא העם את־השבעה׃ 27ויונתן לא־שמע בהשביע אביו את־העם וישלח את־קצה המטה אשר בידו ויטבל אותה ביערת הדבש וישב ידו אל־פיו [ותראנה כ] (ותארנה ק) עיניו׃ 28ויען איש מהעם ויאמר השבע השביע אביך את־העם לאמר ארור האיש אשר־יאכל לחם היום ויעף העם׃ 29ויאמר יונתן עכר אבי את־הארץ ראו־נא כי־ארו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה׃ 30אף כי לוא אכל אכל היום העם משלל איביו אשר מצא כי עתה לא־רבתה מכה בפלשתים׃

31ויכו ביום ההוא בפלשתים ממכמש אילנה ויעף העם מאד׃ 32[ויעש כ] (ויעט ק) העם אל־ [שלל כ] (השלל ק) ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו־ארצה ויאכל העם על־הדם׃ 33ויגידו לשאול לאמר הנה העם חטאים ליהוה לאכל על־הדם ויאמר בגדתם גלו־אלי היום אבן גדולה׃ 34ויאמר שאול פצו בעם ואמרתם להם הגישו אלי איש שורו ואיש שיהו ושחטתם בזה ואכלתם ולא־תחטאו ליהוה לאכל אל־הדם ויגשו כל־העם איש שורו בידו הלילה וישחטו־שם׃ 35ויבן שאול מזבח ליהוה אתו החל לבנות מזבח ליהוה׃ פ

36ויאמר שאול נרדה אחרי פלשתים ׀ לילה ונבזה בהם ׀ עד־אור הבקר ולא־נשאר בהם איש ויאמרו כל־הטוב בעיניך עשה ס ויאמר הכהן נקרבה הלם אל־האלהים׃

37וישאל שאול באלהים הארד אחרי פלשתים התתנם ביד ישראל ולא ענהו ביום ההוא׃ 38ויאמר שאול גשו הלם כל פנות העם ודעו וראו במה היתה החטאת הזאת היום׃ 39כי חי־יהוה המושיע את־ישראל כי אם־ישנו ביונתן בני כי מות ימות ואין ענהו מכל־העם׃ 40ויאמר אל־כל־ישראל אתם תהיו לעבר אחד ואני ויונתן בני נהיה לעבר אחד ויאמרו העם אל־שאול הטוב בעיניך עשה׃ ס 41ויאמר שאול אל־יהוה אלהי ישראל הבה תמים וילכד יונתן ושאול והעם יצאו׃ 42ויאמר שאול הפילו ביני ובין יונתן בני וילכד יונתן׃

43ויאמר שאול אל־יונתן הגידה לי מה עשיתה ויגד־לו יונתן ויאמר טעם טעמתי בקצה המטה אשר־בידי מעט דבש הנני אמות׃ 44ויאמר שאול כה־יעשה אלהים וכה יוסף כי־מות תמות יונתן׃ 45ויאמר העם אל־שאול ה‍יונתן ׀ ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל חלילה חי־יהוה אם־יפל משערת ראשו ארצה כי־עם־אלהים עשה היום הזה ויפדו העם את־יונתן ולא־מת׃ ס 46ויעל שאול מאחרי פלשתים ופלשתים הלכו למקומם׃

47ושאול לכד המלוכה על־ישראל וילחם סביב ׀ בכל־איביו במואב ׀ ובבני־עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים ובכל אשר־יפנה ירשיע׃ 48ויעש חיל ויך את־עמלק ויצל את־ישראל מיד שסהו׃ ס

49ויהיו בני שאול יונתן וישוי ומלכי־שוע ושם שתי בנתיו שם הבכירה מרב ושם הקטנה מיכל׃ 50ושם אשת שאול אחינעם בת־אחימעץ ושם שר־צבאו אבינר בן־נר דוד שאול׃ 51וקיש אבי־שאול ונר אבי־אבנר בן־אביאל׃ ס

52ותהי המלחמה חזקה על־פלשתים כל ימי שאול וראה שאול כל־איש גבור וכל־בן־חיל ויאספהו אליו׃ ס